נכתב בהשראת המפגש ה- 3 קהילת איזון חיים – הנחתה וכתבה נירית שפירא
האם אנחנו עבדים או בני חורין?
עד כמה חופש נגיש לנו וממומש בחיינו ומה לא מאפשר לנו לממש את החופש. השאלה על העבדות גולשת מימי הפסח ומגיעה אל ימינו אנו: האם אני באמת חופשי.יה לבחור? האם אני פועל.ת מתוך רצון פנימי, או מתוך הישרדות, פחד, אשמה, ריצוי, דריכות והרגלים ישנים?
האם אני חי.ה את חיי — או נושא.ת על גבי תרמיל עתיק, מלא באבנים שלא אני בחרתי להכניס אליו?
אנחנו רגילים לחשוב על עבדות כעל מצב חיצוני: אדון, גזירה, שלשלאות, עבודה קשה, מציאות שאין ממנה מוצא. אבל לא פעם העבדות העמוקה ביותר היא זו שכבר הפכה להיות חלק מהזהות שלנו. היא נמצאת בסיפורים שסיפרו לנו עלינו, במשפטים שעברו במשפחה מדור לדור, באמונות שהתקבעו כ"אמת": "צריך לעבוד קשה כדי להצדיק את הקיום", "אסור להתבלט", "הכול עליי", "אסור לנוח", "תמיד צריך להיות חזקה", חשוב להיות מוכן לרע מכל", "תמיד ירדפו אותנו ורק האל יכול להציל אותנו…"
חלק מהאבנים נצרבו עם אירועים היסטוריים ואחרים ניתנו לנו כדי להגן עלינו. הן מחזקות את תחושת השייכות והנאמנות שלנו, את הביטחון ואת ההישרדות אבל מה שפעם הציל אותנו — עלול עם הזמן להפוך למשא שמכופף את הגב ומצמצם את הנשימה.
אפשר לדמיין את יציאת מצרים לא רק כסיפור היסטורי או מיתי, אלא כתמונה פנימית. אנחנו עומדות.ים על שפת הים עם תרמיל על הגב. בתוכו נמצאות הירושות שלנו אותן נדמה לאבנים כבדות : פחדים, תפקידים, נרטיבים משפחתיים, זהויות קולקטיביות, דפוסי הישרדות, כאבים שלא עובדו. חלקן שייכות לנו מהתנסויות חיינו אבל רובן עברו בירושה מהתרבות או מהמשפחה ואין נותנים את הדעת למשקלן הכבד.
אנחנו ממשיכים לשאת את האבנים הכבדות האלו, כי נדמה לנו שבלעדיהן לא נדע מי אנחנו. מי אני בלי האבן של הריצוי? מי אני בלי האבן של הקורבנות? מי אני בלי הצורך להוכיח, להחזיק, לשלוט, להיות דרוכה, להיות "בסדר"?
אולי אחת השאלות האמיצות ביותר של חירות היא לא רק ממה אני רוצה להשתחרר, אלא מי אהיה אם באמת אסכים להשתחרר…
לפעמים העבדות מוכרת לנו יותר מן החופש. היא כואבת, אבל היא ידועה. החופש, לעומת זאת, מבקש מאיתנו לעמוד רגע בלי ההגדרות הישנות, בלי הסיפור הישן, בלי ההצדקות הישנות — ולשאול: מה אני באמת מבקש.ת? מה נכון לי עכשיו? איזו בחירה תיטיב איתי, ומתוך כך גם עם העולם שסביבי?
חירות אינה בהכרח מרד גדול או דרמטי. לפעמים היא מתחילה ברגע קטן של כנות. בהסכמה להוריד לרגע את התרמיל מהגב ולהביט בו. לזהות אבן אחת. רק אחת. לראות אותה בלי להיבהל ובלי לשפוט. להבין מה היה הרווח שלה ומה המחיר שלה. אולי היא נתנה לי שייכות, אבל עלתה לי בחופש. אולי היא נתנה לי תחושת שליטה, אבל הרחיקה אותי ממנוחה. אולי היא נתנה לי הגנה, אבל מנעה ממני אהבה, קלילות, שמחה או התפתחות.
במקום להילחם באבנים שלנו, אפשר לפגוש אותן באהבה. לזכור שהן לא הגיעו מתוך רוע. הן נוצרו מתוך ניסיון לשרוד, להשתייך, להגן…
כשאני בוחר.ת להתחייב אלי ולהאמין בי (מהימנות), כשאני בוחר.ת לראות דברים כמות שהם (באובייקטיביות), בוחרת באהבה ללא תנאי (שזה אומר שאני יודעת שירושת האבנים לא נועדה לגרום לסבל אלא להגן עלי ולכן אין לכעוס) כשאני מפעילה סמכות פנימית או שיקול דעת, אני יכול.ה לבחור אחרת. לא מפני שאני כופר.ת בעבר, אלא מפני שאני מכבד.ת את החיים שמבקשים להתרחב דרכי עכשיו.
להיות בני חורין פירושו להסכים לחיות מתוך מודעות לבחירה. להסכים ש-קלות ונחת אינן חטא, שנינוחות אינה בגידה, שהשמחה אינה מותרות, ושהגשמה לא חייבת להגיע דרך מאבק אינסופי. חירות היא האפשרות לומר: אני רואה את התרמיל שלי, אני מכבדת את הדרך שעברתי ועברנו, אבל אני ממש לא חייבת להמשיך לשאת כל אבן שהונחה בו. אני בוחרת מה לקחת איתי הלאה, ומה להשאיר על החוף.
ואולי כשאנחנו עומדים מול הים עם תרמיל קל יותר, משהו בתוכנו נפתח. לא מפני שכל הבעיות נפתרו, אלא מפני שחוזר אלינו הכוח לבחור. לבחור באהבה במקום בפחד. לבחור בהקשבה במקום בדריכות. לבחור להתחייב לעצמנו ולדעת ולהאמין שנכבד את הרצון שלנו, לבחור בסמכות פנימית במקום באמונה שהאחר חשוב או ראוי ממני. לבחור בחיים שיש בהם יותר נשימה, יותר נחת, יותר בהירות, יותר חופש ליהנות, להתפתח, לשחק, להודות, להשתוקק — ולהיות.
כי ייתכן שהארץ המובטחת אינה מקום שאליו מגיעים רק אחרי ארבעים שנה במדבר. ייתכן שהיא מתחילה ברגע שבו אנחנו מעזות.ים להניח אבן אחת, להרים את הראש, ולגלות בתוכנו את הדרך הפתוחה לחיים טובים.